לירות או לא לירות? דילמת השימוש בנשק חם
השאלה "לירות או לא לירות" נשמעת כמו משפט מתוך מחזה דרמטי, אך למעשה היא מציאות עבור כל אדם חמוש. הדילמה הזו היא אחת המורכבות והחשובות ביותר, שכן השימוש בנשק חם הוא לא רק אמצעי הגנה אלא גם פעולה שמחייבת אחריות עצומה.
במאמר זה, אעבור על הכללים והסייגים המרכזיים לשימוש בנשק חם ופתיחה באש בהקשר של הגנה עצמית.
ההחלטה לירות – תמיד הצעד האחרון
כולנו מבינים שהשימוש בנשק הוא אמצעי קיצוני שמיועד להיות המוצא האחרון. כל מצב של איום יש לשקול בקפידה לפני שמחליטים לפעול בכוח קטלני.
חשוב לזכור שהנחיות והחוק אינם תחליף להכשרה מעשית. הכרה מעמיקה של החוק ותרגולות היא חיונית, ולכן המידע כאן אינו תחליף לייעוץ משפטי פרטני או לשיעור מקצועי.
שני הפרמטרים המרכזיים להגנה עצמית:
- ההיבט החוקי – סעיף 34י לחוק העונשין: זהו הבסיס החוקי להגנה עצמית. המחוקק קבע בסעיף זה את העקרונות הכלליים, והפסיקה המפרשת אותו מספקת מקרים ייחודיים ואופן יישומם.
- ההוראות לפתיחה באש: אלו הכללים המעשיים המכוונים כיצד אדם חמוש צריך לפעול במצבי חירום. הנחיות אלו מפרטות את התנאים בהם ניתן להשתמש בנשק כדי להדוף תקיפה.
הגנה עצמית – סייג לאחריות פלילית
הגנה עצמית היא "סייג" לאחריות פלילית, כלומר, כאשר מתקיימים תנאים מסוימים, אדם לא יישא באחריות פלילית על מעשה שנעשה במהלך הגנה על חייו או חייו של אדם אחר.
כשמדברים על הגנה עצמית, נכנסים לשדה המשפט הפלילי. במשפט זה, המדינה היא הצד המגיש את התביעה, בעוד הקורבן אינו צד ישיר. זהו משפט ציבורי שבו המדינה מייצגת את הציבור ואת הנפגעים מפשע. חשוב לזכור שגם כאשר נטענת טענת הגנה עצמית, הנאשם נחשב לחף מפשע עד שהמדינה מוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי הוא עבר עבירה פלילית.
מתי מותר לפעול בהגנה עצמית?
החוק מאפשר לבצע פעולה מסוימת שמוגדרת כעבירה פלילית כאשר היא נעשית לצורך הגנה עצמית, אך ישנם תנאים ברורים: המעשה חייב להיות נחוץ באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שמהווה סכנה מוחשית לחיים, לחירות או לגוף. חשוב גם להדגיש שאם אדם הביא בהתנהגותו לתקיפה, הוא לא יוכל לטעון להגנה עצמית.
הגנה עצמית במשפט הפלילי – מה חשוב לדעת
כאשר דנים בשאלת ההגנה העצמית, עלינו להבין את הבסיס החוקי שעומד מאחוריה, והוא סעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז 1977. הסעיף קובע ש"אדם לא יישא באחריות פלילית אם המעשה שביצע היה דרוש כדי להדוף תקיפה שלא כדין, שממנה נשקפה סכנה מוחשית לחייו, לחירותו, לגופו או לרכושו שלו או של אחרים". אולם, לא מדובר בהגנה אוטומטית – ישנם מספר תנאים שהחוק והפסיקה מגדירים כקריטיים כדי שההגנה העצמית תיחשב לגיטימית.
שישה תנאים מצטברים להגנה עצמית:
- מיידיות: על הפעולה להיות מיידית ונדרשת להדיפת התקיפה. רק כאשר לא ניתן היה להדוף את התקיפה בדרך אחרת ובאותו רגע ממש, ניתן לפעול. ברגע שהסכנה חולפת, אין להמשיך בפעולה ההגנתית.
- תקיפה שלא כדין: התקיפה חייבת להיות לא חוקית, אך המונח "תקיפה" בהקשר של הגנה עצמית רחב יותר וכולל גם מעשים שאינם מוגדרים כתקיפה פלילית. מספיק שמדובר במעשה זדוני העלול לפגוע באינטרסים מוגנים.
- סכנה מוחשית: הסכנה חייבת להיות מוחשית וברורה. לא מספיק תחושת איום מופשטת, אלא סיכון אמיתי וקרוב של פגיעה בחיים, בגוף או ברכוש. לדוגמה, אדם המתקדם עם סכין וצועק איומים מפורשים מהווה סכנה מוחשית.
- התנהגות פסולה: לא ניתן לטעון להגנה עצמית אם האדם הביא את עצמו במודע למצב שבו התרחשה התקיפה. הכניסה מרצון למצב מסוכן שוללת את האפשרות לטעון להגנה עצמית, גם אם בהמשך התפתח עימות.
- סבירות: על הכוח שהופעל להיות פרופורציונלי לסכנה. כלומר, אם ניתן היה להדוף את התקיפה מבלי להפעיל כוח קטלני, הנאשם לא יוכל לטעון להגנה עצמית. יש להפסיק את השימוש בכוח ברגע שהסכנה חלפה, כדי להימנע מהפעלת כוח מיותר.
- נחיצות: המעשה חייב להיות הכרחי – אם קיימות אלטרנטיבות שפחות פוגעות בתוקף, יש לנקוט בהן תחילה. במקרים בהם ניתן להסתפק בפעולה פחות חמורה, יש להעדיף אותה.
פס"ד חשוב:
בפס"ד ארנולד נ' מדינת ישראל, עמד השופט לנדוי על הצורך לאזן בין ההגנה על הקורבן ובין שמירה על הסדר הציבורי. השופט הבהיר שאדם הנקלע למצב שבו חייו או חיי אחרים בסכנה, רשאי לפעול כדי להגן על עצמו, אך הפעולה חייבת להיות מידתית וללא נקמה.
הוראת סעיף 22ב לחוק העונשין – האם תמיד ניתן לטעון להגנה עצמית?
כאשר מדברים על הגנה עצמית, חשוב להבין שהחוק בישראל אינו מעניק הגנה גורפת לכל מקרה שבו אדם פועל להגנת עצמו או אחרים. סעיף 22ב לחוק העונשין מספק את הגבול המכריע: אם הפעולה שבוצעה לא הייתה סבירה לצורך מניעת הפגיעה, היא לא תיחשב כהגנה עצמית חוקית.
מה נכלל בגדר הסבירות?
הסבירות נבחנת לא רק ביחס לעצם הפעולה אלא גם ביחס לנחיצות שלה:
- נחיצות איכותית: הנאשם יוכל לטעון להגנה עצמית רק אם לא עמדו בפניו אלטרנטיבות אחרות למנוע את הפגיעה. אם היה יכול לבחור באמצעי אחר, פחות קטלני, ולא עשה זאת, ייתכן והטענה להגנה עצמית לא תתקבל.
- נחיצות כמותית: גם אם היה הכרח לפעול, השימוש בכוח חייב להיות מידתי. כלומר, על הנאשם להפעיל כוח מינימלי הדרוש להדיפת הסכנה. שימוש בכוח גדול ממה שנדרש עלול להוביל להרשעה, גם אם המעשה נעשה מתוך מטרה להגן על החיים.
דוגמה מהמקרה של דורון בן שלוש ז"ל
במקרה מצער זה, דורון בן שלוש נורה למוות על ידי מאבטח בחברת אבטחה אזרחית בעת ששהה בתא שירותים ציבורי ברחבת הכותל. המאבטח ירה בבן שלוש 14 כדורים, בטענה שצעק לעברו 'אללה הוא אכבר' וניסה להוציא חפץ מכיסו. על אף טענות המאבטח שהירי בוצע מתוך הגנה עצמית, בית המשפט הרשיע אותו בעבירת רצח בכוונת תחילה.
מדוע הטענה להגנה עצמית לא התקבלה?
במקרה זה, בית המשפט קבע כי השימוש בכוח לא היה סביר. הירי היה מוגזם ומיידי, ולא נבחנה האפשרות להפסיק את הירי כאשר הסכנה כבר לא הייתה מיידית. זהו דוגמה קלאסית לכך שנחיצות הכוח והפעולה צריכות להיות מדודות – אם ניתן היה להדוף את הסכנה באמצעים פחות קטלניים, הירי לא ייחשב כהגנה עצמית.
בפרשת ניר סומך (קישור לפסק הדין) נוסף תנאי שביעי: חובה לסגת כאשר ניתן לעשות כן.
נטל ההוכחה של טענת ההגנה העצמית במשפט הפלילי : כב' השופט קדמי מציין בספרו כי על הנאשם רובץ נטל הראיה – עליו להבטיח כי תהיה בחומר הראייה הכולל תשתית מספקת להקמת ספק, שמא נתקיימו הנסיבות המקימות את הסייג, ודי בספק כדי להנותו ממנו.
הוראות הפתיחה באש למעשה מעניקות פרשנות נקודתית לסעיף ההגנה העצמית בנוגע לשימוש בכלי ירייה ויוצרות למתוקף(הנאשם) קווים אדומים ברורים שבמידה ויעמוד בהם יזכה לגנה מפני אישום פלילי.
מאחר ורוב האזרחים אינם משפטנים , גופי ביטחון שונים והמשרד והמשרד לביטחון פנים עיבדו את התנאים היסודים להגנה עצמית להוראות מצמצות ומגבילות, ויצרו הוראות פתיחה באש/נוהל שימוש בנשק אשר מתאימות למשימות המבצעיות (הוראות פתיחה באש משתנות בהתאם לתקופה ובהתאם למשימות בגופים השונים במערכת הבטחון עבור אנשי המערכת, ובמשרד לביטחון פנים עבור האזרחים).
נוהל שימוש בנשק לאזרחים חמושים ברשיון נשק לכלי ירייה פרטי
להלן נוהל שימוש בנשק עבור אזרחים כפי שמופיע באתר המשרד לביטחון פנים (מעודכן לתאריך ה- 17/12/2023):
עקרונות כלליים
- השימוש בנשק לעבר אדם מותר, כאשר הוא דרוש באופן מיידי לשם הגנה על היורה או זולתו מפני תקיפה שלא כדין, שצפויה ממנה סכנה מוחשים לחיים.
- השימוש בכלי ירייה לצורך הגנה עצמית ייעשה כמוצא אחרון, לאחר שנשקלו ומוצו דרכי פעולה אחרות להפסקת התקיפה, לרבות אזהרה מוקדמת, ובלבד שלא יהיה בכך די לסכן חייו של היורה או של זולתו, כאשר אין דרך אחרת בנסיבות העניין להתגבר על התוקף המסכן חיים.
- נחיצות השימוש בכלי ירייה תיבחן בכל שלב משלבי האירוע. יש להפסיק את הירי מיד כשפסקה התקיפה ואין יותר סכנה לחיים.
הוראות פתיחה באש במקרה של סכנת חיים
- השימוש בכלי ירייה מותר, אם הוא נדרש באופן מיידי, כדי להדוף תקיפה שלא כדין, שמבוצעת באמצעות נשק חם או קר, ושנשקפת סכנת חיים מוחשית ליורה או לזולתו.
- השימוש בכלי ירייה לצורך הגנה עצמית ייעשה כמוצא אחרון, במידת הזהירות הראויה, כאשר אין דרך אחרת בנסיבות העניין להתגבר על התוקף.
- פתיחה באש תיעשה רק כמוצא אחרון, לאחר שנשקלו ומוצו דרכי פעולה אחרות להפסקת התקיפה, לרבות מתן אזהרה מוקדמת, ובלבד שלא יהיה בכך כדי לסכן את חייו של היורה או של זולתו.
- לצורך הדיפת התקיפה, שמסכנת חיים, מותר לפתוח באש לעבר גופו של התוקף במגמה לפגוע בו כך, שיימנע ממנו להשלים את ביצוע מעשה התקיפה. אם ניתן לסכל את התקיפה באמצעות ירי לעבר רגלי התוקף, יש להעדיף ירי כזה. יש להפסיק את הירי מיד כשפסקה התקיפה ואין יותר סכנת חיים.
- פתיחה באש תבוצע, כאמור לעיל, לעבר התוקף בלבד, בירי בודד ומכוון, תוך נקיטת אמצעי זהירות למניעת פגיעה בחפים מפשע, הנמצאים בטווח אש.
- אם נמלט התוקף והוא עדיין מסכן חיים, ניתן לירות לעבר רגליו, ובמידה ואין בכך כדי לסכל את הסיכון ניתן לירות לעבר גופו, כדי למנוע את המשך התקיפה או למנוע סיכון חיי אחרים במהלך בריחתו. אם נמלט התוקף ואינו מסכן חיים אין לירות בו.
- אין לפתוח באש לשם הגנה על הרכוש כאשר לא מתלווה לעבירת הרכוש סכנת חיים.
שימו לב שנוהל שימוש בנשק לעיל מחייב את האזרח החמוש מכח התנאים הקבועים למתן רשיון של המשרד לבטחון פנים. כפי שמבינים , נוהל פתיחה באש מבוסס על הוראות החוק והפסיקה לעיל, וינתן ליישום יחסית בקלות בארוע חירום.
לסיכום: מתי אדם שמגן על עצמו עלול להיתקל באישום פלילי?
במצבים מסוימים, גם אם אדם פועל מתוך מטרה להגן על עצמו מפני סכנה, הוא עדיין עשוי להיות מואשם בפלילים אם חרג מהתנאים הקבועים בחוק להגנה עצמית.
החוק מבהיר שהמטרה המרכזית של הפעולה צריכה להיות נטרול הסכנה המיידית בלבד – ולא נקמה או "חיסול חשבונות". אם אדם ביודעין מכניס את עצמו לסיטואציה שבה צפוי עימות מסוכן, הוא לא יוכל לטעון להגנה עצמית.
כדי שההגנה העצמית תיחשב חוקית, הכוח שבו נעשה שימוש חייב להיות מוצדק רק אם לא הייתה שום דרך אחרת להגן על עצמו, ורק אם נעשה שימוש במינימום הכוח הדרוש להדיפת הסכנה. בנוסף, אם הסכנה נוטרלה – אסור להמשיך להשתמש בכוח, כגון ירי נוסף.
חובת ההוכחה על האדם שטוען להגנה עצמית. עליו להראות מדוע חש סכנת חיים, ולמה הפעולה שבחר (כמו ירי) הייתה הכרחית. הכוח שבו השתמש צריך להיות מידתי וסביר ביחס לאיום שנשקף לו.
אם יש ספק סביר לגבי מה בדיוק קרה במהלך האירוע, כלומר אם יש אפשרות שהדברים התרחשו בצורה שונה ממה שהתביעה טוענת, ייתכן שהנאשם יזוכה. המשמעות של "ספק סביר" היא שאם לא ניתן להוכיח בבירור מה באמת קרה, ההנחה תהיה לטובת הנאשם, והוא לא יורשע.
עם זאת, אם ההסברים של הנאשם לא יהיו משכנעים או ברורים מספיק, והשופטים ירגישו שההגנה העצמית שלו לא הייתה מוצדקת או לא עומדת בתנאים שהחוק דורש, הנאשם עלול להיות מורשע ולשאת באחריות פלילית על מעשיו.
חשוב לזכור שההגנה העצמית היא לא הגנה אוטומטית. היא לא חלה בכל מקרה, במיוחד כאשר המצב מסובך או גבולי. במקרים כאלה, בית המשפט יבדוק את כל הנסיבות ויחליט אם פעולתו של הנאשם הייתה חוקית ומידתית, או אם הוא חרג מהכוח הדרוש.
–